נכנסתי לאחת החברות המובילות בתחומה, המשרדים גדולים ומרווחים, היוקרה מוקרנת מכל אות ואות של שם החברה התלוי על הקיר. "איל שלו?" שמעתי קול רך ונקי והפנתי את מבטי, אל בחורה בשנות העשרים לחייה, לבושה בסוודר וג'ינס כחולים, אני כמעט בטוח שהרמתי גבה לנוכח הלבוש, הייתי בטוח שבמקום הזה אמצא דווקא לובשי חליפות. היא חייכה אליי והובילה אותי במסדרון ארוך, ובו פגשתי עובדים נוספים מחויכים, ולא לובשי חליפות קשוחים. נכנסתי לחדר ישיבות, ובו קיבלו אותי שלושה אנשים, אישה בשנות השישים לחייה נכנסה לחדר הישיבות, והציע לי קפה. גם היא חייכה. תהיתי מה קורה בחברה הזו. ושאלתי, שאלתי את האישה שהובילה את הפגישה, והיא אמרה: "כולם מחייכים כי טוב להם. העובדים עבורינו, הם לא עובדים, הם שותפים. אנחנו חוגגים הצלחה בעסקאות גדולות, חוגגים את פורים, את פסח וראש השנה. ויום המשפחה, זה יום של חגיגה. חברה שלא מבינה שהנכס החשוב ביותר שלה, הוא העובדים שלה? מפסידה. אולי היא לא תפסיד כסף, אבל עובדים מתחלפים, כעסים והתעסקויות מיותרות, זה הפסד גדול לא פחות.